פסק-דין בתיק עפ"ת 28318-12-12

פתח דבר:

1.         לפניי ערעור על גזר הדין של בית משפט השלום לתעבורה בחדרה, (להלן: "בית משפט קמא"), אשר ניתן ביום 01/11/12, על ידי השופטת כרמית פאר- גינת בתיק 9378-01-11.

2.         הערעור מופנה כנגד חומרת הדין ובעיקר עונש הפסילה בפועל של 6 חודשים.

ההליך בבית משפט קמא:

3.         המערער הובא לדין בגין כך שביום 17/10/10, נהג בכביש פנימי ברכב מנועי כשרישיון הנהיגה שברשותו אינו תקף לסוג הרכב בו נהג ולכן עבר עבירה לפי סעיף 10 (א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א- 1961.

4.         המערער הודה בפני בית משפט קמא, הורשע על סמך הודאתו ובית משפט קמא הטיל עליו, לאחר ששמע טיעונים לעונש, את העונשים הבאים: 6 חודשי פסילה בפועל, 3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים כמפורט בגזר הדין וקנס כספי בסך 1,500 ש"ח.

5.         כאמור, הערעור מופנה כנגד חומרת הדין.

טענות הצדדים:

6.         המערער טוען כי בית משפט קמא החמיר עימו יתר על המידה וללא כל פרופורציה לעבירה שעבר ולנסיבותיה.

7.         המערער ביקש להעביר את הרכב המנועי, להוציאו מחצרו ולהביאו לבעליו. לטענת בא כוחו, המערער ביצע את העבירה בכוח הגוף בכך שישב על האופנוע, טענה שביחס אליה אומר כבר עתה כי לא מצאתי לה תשתית עובדתית בכתב האישום.

8.         המערער למד נהיגה וקיבל רישיון מתאים לסוג הרכב בו בוצעה העבירה.

9.         לדעת בא כוח המערער, בית משפט קמא לא שקל את השיקולים הרלוונטיים בהתאם לתיקון 13 לחוק העונשין, הן ביחס לנסיבות העבירה והן ביחס לנסיבות האחרות.

10.        באת כוח המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. לדעתה, מדובר בעונש הולם ומידתי.

דיון והכרעה:

11.        כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית למעט המקרים החריגים והיוצאי דופן שבהם הוטל עונש החורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים - ראו ע"פ 2772/11 מימון נחמני נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 21.3.12), ע"פ 9437/08 אלגריס נגד מדינת ישראל (נתן ביום 12.5.09) וע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (ניתן ביום 3/7/06).

12.        המערער הורשע בעבירה לא קלה שבצידה קבע המחוקק עונש פסילה מינימאלי שלא יפחת משלושה חודשים כמצוות סעיף 38(1) לפקודה, ואף הסנגור לא חלק על כך.

13.        בחנתי את נסיבות העבירה ונתתי דעתי לשיקולי הענישה ובעיקר למדיניות הענישה בעבירה שבה הורשע המערער (עבירה לפי סעיף 10 א לפקודה), ולא מצאתי מקום להתערב בעונש שהושת על המערער.

14.        העונש, לטעמי, אינו חורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים ועל כן עניינו של המערער לא נמנה עם המקרים החריגים ויוצאי הדופן אשר מחייבים התערבות ערכאת הערעור.

15.        אשר על כן  ועל יסוד האמור לעיל, אני דוחה את הערעור. על המערער לקיים את גזר הדין כפי שקבע בית משפט קמא כאשר מניין הזמן יהיה מיום מתן פסק דין זה.